שוב הטונים עולים, שוב צעקות, טריקת דלתות, ישנים גב לגב….
למה זה כל כך מורכב? למה זה כל כך מעייף לפעמים?
יש לנו אינסטינקט כזה במערכות יחסים, לייצר את הגל ביחד, שתהיה תקשורת טובה,
שנהיה באותו עולם.
אבל אין לנו כלים מספיק טובים לעשות את זה, וכתוצאה מכך נוצרות בעיות.
למשל אישה באה לטיפול ואומרת לי "אני רוצה לצאת לעבודה ובעלי לא מסכים". למה הוא לא מסכים? כי האישה תתחיל לשנות את העולם- היא תחזור הביתה ותתחיל לדבר על הבוס שלה, ועל החברות שלה, ועל הפרויקטים שלה… הוא לא מסכים.
הוא לא רוצה שהעולם ישתנה. הוא מרגיש מאוים.
אבל אם היא לא תצא לעבוד מה יקרה? יתחילו עימותים בתוך הבית.
כשכל אחד מושך לצד שלו- יש קונפליקט.
בשביל ליצור זוגיות, שותפות, מתישהו נגיע לנקודה בה עלינו לוותר על "אני" ולהיות "אנחנו".
וזה קשה כי המשחק הזה בין אני לאנחנו הוא דינמיקה רצינית ועדינה בכל יחסים…
גם בקשר של אמא וילד, ושל חברה עם חברה.
גבר בא הביתה ורוצה להגיד שלום לאשתו, והיא עסוקה במחשב ואפילו לא מרימה את העיניים אליו.. יש לו צורך להסתנכרן איתה, אבל היא בעולמה.
המסר שהוא מקבל הוא שיש לה עולם שהיא יותר אוהבת להיות בו, מאשר איתו.
אם אנחנו על אותו גל, באותו עולם, אין בעיית תקשורת, אבל כשאנחנו בשני גלים שונים, עלינו ללמוד לתקשר זה עם זו.
בשלום אמיתי מישהו מוותר על העמדה שלו ומצטרף לעמדה של האחר.
מוותר באמת, לא רק טכנית, לא רק על פניו.
אנחנו יכולים לוותר באמת רק כשאנחנו עוברים למודעות של לב.
ללב אין עניין בריבים, בנפרדות ובמגננות, הלב שואף אחדות, הרמוניה, חיבור.
כל המתמודדים, המתווכחים, הרבים… הם בעצם אומרים- בוא לצד שלי, תצטרף אליי.
בבית, כשמשחק התפקידים ברור, יש יותר הרמוניה.
כשגבר יודע מתי הוא מצטרף לאישה, וכשהאישה יודעת מתי היא מצטרפת לגבר יש יותר קליחה, האווירה טובה.
ביכולת לוותר טמונים סודות רבים. אנחנו לא מוותרים מתוך ביטול עצמי, מתוך התקפלות, מתוך חוסר התמודדות או נמנעות. להיפך! אנחנו מוותרים מתוך נוכחות כל כך אמיתית וברורה, מתוך עמידה איתנה, וידיעה עצמית… יש לי אותי, אז אני יכולה גם לוותר.
מבלי להתגונן, מבלי לריב, מבלי לאיים….
האהבה היא כוח אדיר בו נברא עולם! מניעה, מחייה, מרפאה, יוצרת…
לאהבה יש שאיפה להתממש, אנחנו רק צריכים לא להפריע.